קרה לכם פעם שהבטחתם הבטחה כל כך חשובה, עד שהרגשתם שאתם חייבים לעמוד בה לא משנה מה? כשבני ישראל גלו מארצם והיו רחוקים מירושלים, הם נשבעו שבועה חזקה של נאמנות לעיר שלהם. הם אמרו תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי. החיך הוא החלק העליון של הפה, והם בעצם ביקשו שאם הם ישכחו את ירושלים, הלשון שלהם תידבק והם יאבדו לגמרי את היכולת לדבר או לשיר. למה דווקא הלשון? כי בעזרתה אנחנו שרים, ואם הם לא יזכרו את עירם, הם מעדיפים שלא יוכלו לשיר ולנגן בכלל.
הם הוסיפו והבטיחו אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, כלומר התחייבו לזכור את ירושלים ולהזכיר אותה תמיד. כדי לוודא שזה יקרה, הם קבעו כלל: אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. המילים עַל רֹאשׁ פירושן בתחילה. הם החליטו שבכל פעם שתהיה להם שמחה אישית, הדבר הראשון שהם יעשו לפני הכל יהיה להזכיר את ירושלים. כך הם דאגו שגם ברגעים של התלהבות ושמחה גדולה, הם לעולם לא ישכחו את העיר שלהם.