תהלים, פרק קל״ז, פסוק ו׳

הגולים נשבעים אמונים לירושלים החרבה ומתחייבים כי אבלם הלאומי יקבל קדימות על פני כל שמחה אישית. הם מייחלים כי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, כלומר שיאבדו לחלוטין את כושר הדיבור והשירה, אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי ויזכירו תמיד את החורבן, תוך הבהרה שכל שירה בגלות נובעת מכורח השובים ולא משמחה פנימית. בנוסף, הם מצהירים אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי, כלומר שזכר העיר יוצב ממש בתחילתה של כל חגיגה אישית כדי למעט את השמחה ולמנוע ממנה להשכיח את החורבן. מתוך זיכרון כאוב זה, עולה התקווה לעתיד שבו תתעלה ירושלים מבחינה רוחנית ותהפוך לפסגת השמחה בעולם.