השבועה המובעת כאן מהווה ביטוי עמוק של נאמנות לזכרה של ירושלים, וקושרת בין היכולת הפיזית להפיק קול ושיר לבין הזיכרון התמידי של העיר החרבה. הגולים מתחייבים כי אבלם הלאומי יקבל קדימות על פני כל שמחה אישית.
הקביעה תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כאובדן מוחלט של כושר הדיבור והשירה. הלשון מוזכרת באופן ספציפי משום שהיא האיבר האחראי על הגיית השירים [אבן עזרא], והכוונה היא שאם הגולה לא יזכור את ירושלים, עדיף שכוח הדיבור שלו יאבד כליל ולא יוכל לשיר או לנגן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר למציאות הגלות, שבועה זו משמשת מעין התנצלות: אם הגולים שרים על אדמת נכר, אין זה נובע משמחה שבלב, אלא מכורח ומשליטת השובים עליהם [מאירי].
ברובד הנסתר, החורבן מתואר כפגיעה רוחנית שבה ניטלו מישראל החכמה והדעת, כאשר החיך מסמל את סוד החכמה והלשון את סוד הדעת [חומת אנך]. בגישה נוספת, הדבקת הלשון רומזת לכך שסוד מועד הגאולה העתידי נסתר ואין לגלותו בפה [אלשיך].
ההתחייבות אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי משמעה אזכור תמידי בדיבור של חורבן העיר והאבל עליה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
החלק החותם של השבועה, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי, מובן על ידי הפרשנים כהצבת זכר החורבן בראשיתה של כל שמחה. המילים עַל רֹאשׁ פירושן בראש או בתחילת [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי המשמעות היא שבפתיחתה של כל שמחה אישית, יש להקדים ולהזכיר את עלבונה ואבלה של ירושלים. המטרה בהקדמה זו היא למנוע מצב שבו תוקף השמחה וההתלהבות ישכיחו את העיר החרבה [מצודת דוד], וכתוצאה מזיכרון זה, השמחה נאספת ומתמעטת מיד [מאירי].
ממבט צופה פני עתיד, העלאת ירושלים על ראש השמחה רומזת גם למעמדה לעתיד לבוא. בעוד שבעבר בית המקדש היה מוקד השמחה של ה', לעתיד לבוא איכותה הרוחנית של ירושלים תתעלה אף מעבר לכך, והיא תהפוך לפסגת השמחה בעולם [אלשיך].