תהלים, פרק קל״ז, פסוק ה׳

יצא לכם פעם לנסות לדמיין מה היה קורה אם פתאום הייתם שוכחים איך להשתמש ביד שלכם? בני ישראל שנמצאים רחוק מהבית, בגלות, מרגישים געגוע עצום לבית המקדש שחרב. הם מבטיחים הבטחה חזקה מאוד ממעמקי הלב. כשהם אומרים את המילה אֶשְׁכָּחֵךְ, הם פונים לירושלים ומבטיחים שלעולם לא ישכחו אותה. ירושלים כל כך חשובה להם, עד שאי אפשר למחוק אותה מהזיכרון. כדי להראות עד כמה ההבטחה הזו רצינית, הם מוסיפים ואומרים תִּשְׁכַּח יְמִינִֽי. היד הימנית היא בדרך כלל היד החזקה והחשובה שלנו, היד שאיתה אנחנו עושים כמעט הכול, וגם היד שאיתה המשוררים היו מנגנים בכינור. הם בעצם אומרים: אם אי פעם אשכח את ירושלים, שהיד הימנית שלי תשכח איך לנגן, תאבד את הכוח שלה ולא תוכל לעשות שום פעולה. מההבטחה המיוחדת הזו אנחנו לומדים משהו שמלווה אותנו עד היום. גם כשאנחנו מצליחים, שמחים וחוגגים, אנחנו תמיד זוכרים את ירושלים. לכן, אפילו ברגעים הכי משמחים, אנחנו דואגים להשאיר איזה סימן קטן של זיכרון, כמו למשל אישה שמתקשטת בתכשיטים אבל משאירה מקום אחד קטן ליד הפנים בלי תכשיט, כדי לזכור תמיד את העיר האהובה שלנו.