תהלים, פרק קל״ז, פסוק ג׳

שָׁם בגלות בבל, שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ לשורר בפניהם דִּבְרֵי־שִׁיר, בין אם הסתפקו במילות השיר בלבד בשל יגון הגולים, ובין אם דרשו בציניות להסב את שירי ירושלים לכבודה של בבל. אותם אויבים בוזזים ומלעיגים, הנקראים וְתוֹלָלֵינוּ, הבחינו כי הגולים לא שברו את כינורותיהם אלא רק תלו אותם, ומשום כך דרשו מהם שִׂמְחָה ונגינה דווקא מתוך היללה והאנחה. דרישתם האכזרית הסתכמה בפקודה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן, כשהם מכוונים לשירת הקודש שהייתה נהוגה בבית המקדש.