תהלים, פרק קל״ז, פסוק ד׳

בתגובה לדרישת שוביהם, הגולים תוהים בלבם במרירות אֵיךְ נָשִׁיר שירה קדושה במציאות של גלות. מתוך פחד שיכריחו אותם לנגן, הם אף העלימו את כלי הנגינה שלהם וטענו בפני השובים כי אלו אבדו בדרך. מוקד הסירוב נעוץ בניגוד המוחלט שבין שִׁיר ה', שיר קודש המייצג את עבודת המקדש והשראת השכינה, לבין אַדְמַת נֵכָר, שהיא ארצם של גויים השייכת לאלוהות זרה. אף שהגולים לא שללו שירת שירי חול על הצלחות גשמיות בגולה, שירה אלוהית אינה יכולה להיות מושרת במקום טמא והרחק מהמקדש, על אדמה שנעדרת את ההכנה הרוחנית הנדרשת להופעת קדושה.