תארו לעצמכם שיש לכם תחביב שאתם ממש אוהבים, כמו לנגן או לשיר, אבל פתאום אתם מרגישים עצב גדול ופשוט אין לכם שום חשק להמשיך לעשות אותו. זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל כשהם הוגלו מארץ ישראל. הם ישבו ליד הנהרות הגדולים בְּתוֹכָהּ, כלומר בתוך השטח של העיר בבל, ובכו מרוב געגועים לירושלים. על שפת הנהרות האלה צמחו עצי ערבה, שהם עצים ללא פירות, והם נקראים עֲרָבִים.
בני ישראל הביאו איתם לגלות את כלי הנגינה המיוחדים שלהם מבית המקדש. בהתחלה הם ניסו לנגן בהם כמו פעם, אבל הזיכרון של הבית הציף אותם בצער כל כך עמוק, עד שהם הבינו שהם לא מסוגלים לשיר בארץ זרה. לכן, תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ, כלומר, הם עזבו את הכינורות ותלו אותם על ענפי העצים. הם עשו זאת גם כדי להסתיר את הכלים הקדושים בין העלים, כדי שהאויבים לא יראו אותם.
ולמה הם לא פשוט שברו את הכינורות מרוב צער על החורבן? כי למרות הכאב, נשארה בהם תקווה. הם שמרו על הכלים מתוך אמונה חזקה שיום אחד הם יחזרו לארץ ישראל, ויזכו לנגן בהם שוב בשמחה בבית המקדש.