תהלים, פרק קל״ז, פסוק א׳

ניסיתם פעם לדמיין איך זה מרגיש לעזוב את הבית האהוב והמוכר ולהגיע לארץ זרה ורחוקה? דוד המלך ראה ברוח הקודש את הרגע העצוב הזה שבו עם ישראל נאלץ לעזוב את ירושלים. הלוויים, שהיו רגילים לשיר שירים קדושים ושמחים בבית המקדש, הגיעו לגלות בבבל. המלך הבבלי דרש מהם לשיר בפניו את אותם שירים מיוחדים. אבל הלוויים היו עצובים מדי. הם חיפשו מקום שקט ומבודד, הרחק מהעיניים של הבבלים, ולכן הלכו אל עַל נַהֲרוֹת בבל. שם, על שפת המים, הם יכלו להיות לבד עם הצער שלהם מבלי שאף אחד ישמע אותם. המילים שָׁם יָשַׁבְנוּ מתארות כיצד הם התיישבו על האדמה בתנוחה של אבל ועצב עמוק. ולמה הם בכו? המילים גַּם בָּכִינוּ לא מתארות בכי על כך שהיה להם קשה מבחינה חומרית, הרי בבבל הם הצליחו לבנות בתים ולחיות בנוחות. הבכי שלהם היה בכי טהור של געגוע. הם בכו מתוך כאב על בית המקדש שחרב ועל כך שהם רחוקים עכשיו מהקרבה המיוחדת לה׳ שהייתה להם בירושלים.