ניסיתם פעם לדמיין איך זה מרגיש לעזוב את הבית האהוב והמוכר ולהגיע לארץ זרה ורחוקה? דוד המלך ראה ברוח הקודש את הרגע העצוב הזה שבו עם ישראל נאלץ לעזוב את ירושלים. הלוויים, שהיו רגילים לשיר שירים קדושים ושמחים בבית המקדש, הגיעו לגלות בבבל. המלך הבבלי דרש מהם לשיר בפניו את אותם שירים מיוחדים. אבל הלוויים היו עצובים מדי. הם חיפשו מקום שקט ומבודד, הרחק מהעיניים של הבבלים, ולכן הלכו אל עַל נַהֲרוֹת בבל. שם, על שפת המים, הם יכלו להיות לבד עם הצער שלהם מבלי שאף אחד ישמע אותם. המילים שָׁם יָשַׁבְנוּ מתארות כיצד הם התיישבו על האדמה בתנוחה של אבל ועצב עמוק. ולמה הם בכו? המילים גַּם בָּכִינוּ לא מתארות בכי על כך שהיה להם קשה מבחינה חומרית, הרי בבבל הם הצליחו לבנות בתים ולחיות בנוחות. הבכי שלהם היה בכי טהור של געגוע. הם בכו מתוך כאב על בית המקדש שחרב ועל כך שהם רחוקים עכשיו מהקרבה המיוחדת לה׳ שהייתה להם בירושלים.
תהלים, פרק קל״ז, פסוק א׳
עַ֥ל־נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זׇכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.