אנשים מושחתים מנצלים את כוחם ושכלם כדי לעוות את הדין ולהשיג רווח אישי פסול. המילה זִמָּה מובנת ביסודה כלשון של מחשבה ותכנון, מונח שיכול לשמש במקרא הן לטובה והן לרעה [רש"י]. עם זאת, בפסוק זה הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שזִמָּה מתארת מזימות, תחבולות רעות וניצול הכוח כדי לסבב סיבות למטרות פסולות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. לפי כיוון זה, תכליתן של מזימות אלו היא לעוות את המשפט ולהטות את הדרך הישרה.
לצד פירוש זה, יש המבארים את המילה זִמָּה כתיאור של מעשה תועבה ורשע בפועל, כגון אלימות והרג. לחלופין, המילה בִּידֵיהֶם אינה מתארת בהכרח את האיבר הפיזי, אלא את רשותם ובעלותם; כלומר, ברשותם נמצא ממון רב שנאסף מגזל ומעוון [רד"ק].
הקשר בין תחילת הפסוק לסופו, וִימִינָם מָלְאָה שֹּׁחַד, זוכה למספר התייחסויות. יש הרואים בכך כפילות פיוטית, שבה שני חלקי הפסוק מבטאים רעיון זהה של תכנון מזימות במטרה לקחת שוחד בידיהם ובימינם [אבן עזרא]. לעומת זאת, פרשנות אחרת קושרת בין החלקים בדרך של פשע וחיפוי משפטי: השופטים מקבלים לידם תיק הנידון על ערוה וגילוי עריות (זִמָּה), והם לוקחים את השוחד בימינם כדי לחפות על אותם פשעים ולעוות את הדין [אלשיך]. בגין מעשים חמורים אלו של שחיתות, תחבולות וקבלת שוחד, אנשים אלו ראויים לבוא אל מותם בדרך רעה [מצודת דוד].