ההתרחקות מחברת החוטאים אינה רק הימנעות פסיבית, אלא סלידה עמוקה שהפכה לטבע שני בנפשו של המשורר. בשל טבע זה, גם כאשר מדובר בציבור גדול ורב של קְהַל מְרֵעִים המסכים יחד לעשות רע, הוא שונא אותם, ומתוך כך הוא בטוח שגם בעתיד לֹא אֵשֵׁב עמם, שכן הדבר מנוגד למהותו [מלבי"ם]. במקום לשבת בחברת הרשעים, מקום מושבו הקבוע שאליו הוא שואף ללכת תמיד הוא בית ה' [רד"ק].
הפרשנים נחלקו ביחס שבין שני חלקי הפסוק, ובהבדל שבין מְרֵעִים לבין רְשָׁעִים. גישה אחת גורסת כי אין כאן שני סוגים שונים של חוטאים, אלא הפסוק חוזר על אותו עניין במילים שונות לשם ההדגשה [מאירי].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מזהים כאן הבחנה מדוקדקת בין רמות שונות של חטא. יש המחלקים בין חטאים של דיבור למעשה: בעוד שאנשי השווא (המוזכרים בפסוק הקודם) חוטאים בדיבורם, הרְשָׁעִים הם אלו שחוטאים בפועל ובמעשה [אבן עזרא]. גישה אחרת מזהה בפסוק מבנה של קל וחומר המדרג את חומרת החטא: אם המשורר נמנע מישיבה עם אנשי הבל שאינם מזיקים לאיש, קל וחומר שהוא שונא את המְרֵעִים, שהם אלו שעושים רע ופוגעים בבני אדם אחרים. ומתוך כך, על אחת כמה וכמה שייזהר ולא ישב עם הרְשָׁעִים, שהם אלו המורדים וחוטאים כלפי שמיים, וזאת כדי שלא ימעד וייגרר אחריהם [אלשיך].