בקשתו של המשורר היא להפרדה מוחלטת מגורלם של הרשעים, לא רק במהלך החיים אלא גם ברגעי הסיום שלהם, כהמשך ישיר לבחירתו לשהות בחברתם של צדיקים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקריאה אַל תֶּאֱסֹף משמעותה בקשה שלא לכלות ולאבד את נפשו יחד עם הרשעים, ושלא ימות מיתה הדומה למיתתם הרעה. מעבר למוות הפיזי, קיימת כאן התייחסות עמוקה לגורל הנשמה. בעוד שנפשם של הרשעים אובדת, כלה יחד עם הבשר ונשפכת כמים ארצה ללא המשכיות, הבקשה היא שהנפש תיאסף אל כבוד ה' ותזכה להישארות. בהקשר זה, המילה חַיָּי מכוונת לנפש הראויה לחיי נצח [רד"ק, המאירי].
מנגד, גישה שונה מתמקדת בדקדוק של המילה חַטָּאִים, ומדגישה כי הכתוב אינו אומר "חוטאים" (אנשים) אלא מתייחס לחטאים עצמם ולכוחות המשחיתים שנוצרים מהם. לפי קו מחשבה זה, המשורר מבקש מה' שלא יאסוף את נפשו וימית אותו בטרם עת, כל עוד החטאים הללו עדיין מלווים אותו וטרם הספיק לחזור עליהם בתשובה. במקביל, הוא מבקש להתרחק מאותם אַנְשֵׁי דָמִים שייתכן כי חי וגדל בסביבתם בעבר [אלשיך].