עמידה לפני ה' והקרבת קרבנות דורשות הכנה כפולה, של הגוף ושל הנפש. עבודה רוחנית או הקרבה חיצונית אינן מתקבלות לרצון ללא טהרה פנימית מקדימה וניקיון מוסרי של הלב והמעשים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן מתייחסות לניקוי מוסרי ורוחני של האדם טרם גישתו אל הקודש. בניגוד לרשעים שידיהם מלאות בדם ובעוונות, האדם הניגש למזבח נדרש לנקות את עצמו תחילה מכל לכלוך של חטא [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. ניקיון זה מתפרש במספר אופנים: הימנעות מוחלטת מעבירה על מצוות לא תעשה [אבן עזרא], שמירה על יושר פנימי [ביאור שטיינזלץ], והקפדה יתרה שלא יהיה גזל מעורב במצוות שאדם מקיים, שכן מצווה הבאה בעבירה, כמו נטילת לולב גזול, היא פסולה [רש"י].
יש המדגישים כי המילה אֶרְחַץ אינה מכוונת לרחיצת כַּפָּי (ידיים) פיזית במים מן הכיור, אלא לטהרה של הנפש מכל שמץ של חטא [מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים בכך גם משמעות מעשית ופשוטה של רחיצת ידיים כהכנה לתפילה וכניסה למקדש [ביאור שטיינזלץ].
רק לאחר ההיטהרות מגיעה העלייה אל המזבח, שכן ללא ניקיון הכפיים הקרבן ממילא אינו מתקבל ברצון [מצודת דוד]. המילה וַאֲסֹבְבָה (אשר נכתבת במקור חסר האות וי"ו [מנחת שי]) מתארת את הגישה למזבח כדי להקריב עולות [רד"ק, אבן עזרא]. לעומת זאת, יש מי שמדייק כי דווקא בזכות רחיצת הנפש וההימנעות מחטא, האדם כלל אינו צריך להעלות חטאות ואשמות על המזבח, אלא רק לסובב אותו [מלבי"ם].
מושג סביבת המזבח מקבל גם משמעות רחבה של עבודת ה' היומיומית מחוץ לכותלי המקדש. אדם השומר על ניקיון, נוטל את ידיו, מניח תפילין, קורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן [תורה תמימה].
זווית היסטורית-רעיונית ייחודית קושרת את הפסוק להתמודדותו של דוד המלך עם הפסולתו מלבנות את בית המקדש. כאשר ה' מנע מדוד את בניין הבית בנימוק ששפך דמים רבים, דוד מסביר כי הדם ששפך במלחמותיו נגד אויבי ה' נבע מכוונה טובה ומלב טהור. לכן, הוא מבקש שדם זה לא ייחשב לו לעוון, אלא ייראה כדם של קרבנות ציבור המזרק על ארבע קרנות המזבח. לפי תפיסה זו, טיהור כוונותיו מטינופת המלחמה הוא הרחיצה בניקיון, ודם האויבים משול לסיבוב המזבח בדם הקרבנות [אלשיך].