דוד המלך ניצב לפני בוראו בתפילה כנה, ומבקש לעמוד למשפט על סמך ניקיונו המוסרי, יושרו הפנימי וביטחונו המוחלט באל. הוא מציג את עצמו כאדם שאינו נגוע בצביעות, אשר מעשיו ומחשבותיו גלויים, טהורים ונאמנים.
בבקשתו שׇׁפְטֵנִי יְהֹוָה, הפרשנים מציגים מספר גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה בכך בקשה להצלה מול אויבים: דוד מבקש שה׳ יריב את ריבו, יעשה לו דין משונאיו, ויגמול לו כצדקתו מול אלו המנסים להרחיקו מקרבת האל [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. הגישה השנייה מתמקדת בבחינה פנימית: דוד מבקש שה׳ יבחן את מעשיו ומחשבותיו, שכן הוא יודע שלבו ישר ונקי [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים שזו בקשה להיענש אם לבו יטה חלילה מדרך הישר [אבן עזרא].
גישה נוספת מתמודדת עם הסתירה לכאורה לפסוק אחר שבו דוד מבקש "ואל תבוא במשפט את עבדך". הפתרון שמציעים הפרשנים הוא שדוד מבקש להישפט רק כאשר ה׳ דן את הרשעים, שכן לעומתם הוא בולט כצדיק גמור, אך הוא מבקש שלא להישפט יחד עם הצדיקים שאז עלול להימצא בו פגם [רש"י, רד"ק, מאירי]. מנגד, יש הסבורים שדוד מבקש כאן להישפט דווקא במידת הרחמים ולא במידת הדין הקפדנית, במיוחד על רקע חטאיו (כדוגמת מעשה בת שבע), תוך שהוא מדגיש שלא חטא מתוך שרשרת של עבירות קודמות שגררו אותו לחטא זה [אלשיך, חומת אנך].
את הצהרתו כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי, מסבירים רוב הפרשנים כהליכה בדרך של יושר, תמימות ושלמות הלב, ללא דופי במעשה או במחשבה. דוד מדגיש שאינו מכת הצבועים שעושים רע בסתר ומפגינים צדקות בגלוי [מלבי"ם]. הליכה זו בתמימות מתבטאת גם בענווה, בכך שלא חיפש שררה וגדולות [מאירי], ובכך שאפילו בזמן הליכתו בדרך, מחשבותיו היו נתונות תמיד לעבודת ה׳ ולתורתו [חומת אנך].
ההכרזה וּבַיהֹוָה בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד מקשרת בין הביטחון באל לבין היציבות בחיים. משמעות המילה אֶמְעָד היא החלקה, נפילה והשמטה מהמקום [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי בזכות ביטחונו המוחלט של דוד בה׳, הוא מקווה וראוי שלא ייפול ממדרגתו. יש המפרשים שדוד בוטח בכך שה׳ יעזור לו לשמור על שלמות לבו כדי שלא יסטה מכוונתו הטובה [אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. אחרים מדגישים שהביטחון עצמו הוא ההבטחה הרוחנית: דוד אינו בוטח בה׳ כדי לזכות בעושר או בשלטון, אלא ביטחונו החזק הוא בכך שלא יזוז לעולם מאמונתו ומעבודת הבורא [מלבי"ם, חומת אנך].