בקשה נועזת ויוצאת דופן מופנית אל ה', שבה האדם מעמיד את עצמו למבחן מרצון ומבקש לעבור תהליך של זיקוק פנימי. קריאה זו מבטאת ביטחון עמוק בטוהר הכוונות, תוך נכונות לחשוף את הרבדים העמוקים ביותר של הנפש בפני הבורא.
עולה השאלה, הרי ה' יודע נסתרות ובוחן כליות ולב ממילא, ומה הצורך בבקשה זו? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בדימוי; הבקשה היא שה' ידע את מחשבותיו של האדם כפי שצורף בוחן את הכסף. עם זאת, יש המפרשים כי הבקשה אינה נועדה לגלות לה' דבר חדש, אלא להעמיד את האדם בחזקת מי שכבר נבחן והוכיח את עצמו [מאירי]. גישה נוספת מסבירה כי הניסיון נועד לאחת משתי מטרות: או כדי לפרסם את צדקתו של האדם בעולם, כפי שקדר מכה על קדרה חזקה כדי להראות את טיבה לקונים, או כדי לזקק את האדם ולהכניע את יצרו [אלשיך].
הרקע ההיסטורי והרעיוני לבקשה זו טמון בשאיפתו של דוד המלך להשתוות לאבות האומה. דוד תמה מדוע שמו של ה' נקרא על אברהם, יצחק ויעקב בביטוי "אלוהי אברהם" וכו', אך לא עליו. תשובתו של ה' הייתה שהאבות עמדו בניסיונות, ואילו הוא לא נוסה. בעקבות זאת, דוד ביקש לעבור מבחן כדי שיוכל גם הוא לזכות למעלה זו, בדומה לאברהם שהניסיון רומם ונישא אותו [תורה תמימה, אלשיך]. אולם, חז"ל רואים בבקשה זו טעות קשה, וקובעים כי לעולם אל לאדם להביא את עצמו לידי ניסיון. ה' נענה לאתגר של דוד, הזהיר אותו שייבחן בענייני עריות, ובסופו של דבר דוד אכן נכשל והביא על עצמו את חטא בת שבע [תורה תמימה].
הפרשנים עומדים על ההבדל הדק שבין המילים בְּחָנֵנִי לבין וְנַסֵּנִי. הבחינה היא בדיקה של השלמות הטבעית ושל טוהר המעשים, כדי לוודא שהם נעשים בתמימות מוחלטת ואינם נובעים ממניעים חיצוניים של פניות אישיות, גאווה או חנופה. לעומת זאת, הניסיון הוא דרגה גבוהה בהרבה, שנועדה לבדוק אם האדם מסוגל להתעלות מעל לטבעו האנושי ולהגיע למדרגות רוחניות נשגבות [מלבי"ם]. הבקשה הכפולה היא שה' יבדוק שאכן כל הכוונות וההשתדלויות של האדם מכוונות אך ורק לעשיית הטוב [ביאור שטיינזלץ].
לאחר שלב הבחינה והניסיון, מגיע שלב הזיקוק, המתבטא במילה צָרְפָה (אשר נכתבת בפסוק עם האות ו' אך נקראת בלעדיה [מנחת שי]). פעולת הצרוף מקבילה לעבודתו של צורף מתכות, המזקק את הכסף ומסיר ממנו כל סיג ופסולת [מלבי"ם באור המילות, ביאור שטיינזלץ].
תהליך הזיקוק מופנה אל הפנימיות העמוקה ביותר של האדם: כִלְיוֹתַי, שהן המצפון ומקור העצה והחכמה, וְלִבִּי, שהוא מקום המחשבות, ההבנה והרצונות [רד"ק, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. דוד מבקש שה' ישפוט אותו על פי מחשבותיו הטהורות, שכן גם אם במציאות המעשים החיצוניים אינם תמיד מושלמים, הלב פנימה נותר ישר, נקי ונטול מחשבות זרות בכל עת [רד"ק].