עמידה יציבה בדרך הישר דורשת עוגנים רוחניים, והמשורר מציג שניים מרכזיים: תודעה מתמדת של חסד אלוהי, והליכה פעילה בנתיב האמת.
המילים כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי מבטאות התבוננות וכיוון מתמיד אל עבר חסדי ה'. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בהצבה תמידית של החסדים שה' עשה עם האדם מול עיניו, כאילו הוא רואה אותם ממש בכל עת. זכירה רצופה זו נועדה למנוע ייאוש מעבודת ה' ולעורר את האדם לעבוד אותו מתוך הכרת הטובה והתלות בו [מאירי, מלבי"ם], וכך הלב אינו סר מן הדרך [רד"ק, מצודת דוד]. פירוש ייחודי קושר את החסד ספציפית למשיחתו של דוד למלך, משיחה שנעשתה במקום הנחת התפילין שבין העיניים, ולכן היא מתוארת כנמצאת תמיד לנגד עיניו [אלשיך].
מתוך ההתבוננות בחסד, נובע השלב הבא: וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ. משמעות הביטוי היא הליכה בדרך האמת והאמונה של ה' [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. הפועל מבטא הרגל, התמדה ומאמץ, בדומה לנח וחנוך שעליהם נאמר כי התהלכו עם האלוהים בתמימות וביושר לב [אבן עזרא, רד"ק, מאירי].
הפרשנים מצביעים על קשרים שונים בין שני חלקי הפסוק. רובם רואים בכך קשר של סיבה ותוצאה: דווקא משום שהחסד נמצא תמיד לנגד העיניים, מתאפשרת ההליכה בדרך האמת [רד"ק, מצודת דוד]. יש המזהים כאן התפתחות רוחנית: בעוד שההסתכלות על החסד מביאה לעבודת ה' מתוך הכרת הטובה, ההליכה באמת נובעת מהכרה בגדולתו ורוממותו של ה', שהיא מדרגה גבוהה יותר של יראה [מלבי"ם].
מנגד, מוצגת גם גישה המזהה מתח בין החסד לאמת. האדם יכול היה להישען על חסד ה' המקיים את העולם, אשר אינו מדקדק במעשי בני האדם, ולסלוח לעצמו על פניות אישיות ופגמים קלים. אולם המשורר מצהיר כי בחר שלא לעשות זאת, אלא להתהלך באמת המוחלטת והנקייה [אלשיך]. ברובד נוסף, הפסוק משקף את התמודדותו של דוד עם ייסוריו: גם כאשר היה נרדף, מטולטל ונודד, הוא שמר על אמונתו באמת האלוהית ולא הרהר אחר ה', אף אם מתוך צערו עלה בו ספק אנושי לגבי שליחותו של שמואל הנביא [אלשיך].