תהלים, פרק כ״ז, פסוק ג׳

תארו לעצמכם מצב שבו סכנה גדולה מתקרבת, והדאגה רק הולכת וגוברת. איך הייתם מרגישים? דוד המלך מתאר מצב כזה בדיוק. הוא אומר אִם־תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה, כלומר, אפילו אם צבא גדול מאוד של אויבים יקיף אותו ויקים סביבו מצור, בזמן שהוא נמצא רק עם קבוצה קטנה של אנשים, לֹא־יִירָא לִבִּי. הלב שלו יישאר רגוע לגמרי ולא יפחד. איך זה אפשרי? משום שהלב והשכל של דוד סומכים לחלוטין על ה׳. הוא ממשיך ואומר שאפילו אִם־תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה, כלומר גם אם הקרב ממש יתחיל, בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. למה הוא מתכוון במילה בְּזֹאת? דוד מזכיר לעצמו את מה שאמר בתחילת המזמור: הוא בוטח בידיעה שה׳ הוא האור שלו, הישועה שלו והכוח ששומר על חייו. הביטחון העמוק הזה בה׳ הוא מה שנותן לו שלווה פנימית אמיתית, גם כשהכל מסביב נראה מאיים.