האדם הניצב מול סבלו וסופיותו מבקש להבין את גבולות קיומו. פנייתו של המשורר אל ה׳ אינה רק זעקה של כאב, אלא בקשה עמוקה לקבלת פרספקטיבה על החיים, על זמניותם ועל משמעותם אל מול המוות.
הבקשה הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא מתפרשת בקרב הפרשנים בכמה רבדים. במישור המעשי, דוד מבקש לדעת מתי ימות וכמה זמן נותר לו לחיות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לבקשה זו נובעת מתוך ייסוריו הקשים: אם נגזר עליו לחיות עוד שנים רבות, הוא יאזור כוח לסבול את הכאב עד שיירפא; אך אם ימיו קצרים, הוא מעדיף למות מיד מהמחלה ולא להמשיך לסבול לחינם ללא תקווה [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. על פי מסורת חז"ל, בקשה זו נענתה חלקית בלבד, שכן ה׳ השיב לדוד כי משך חייו של אדם הוא סוד הנתון לגזרה אלוהית שאין לגלותה לאיש בשר ודם, אם כי נמסר לו שהסתלקותו תתרחש ביום השבת [תורה תמימה].
לצד הבקשה לדעת את מועד הקץ, יש כאן גם תפילה להדרכה פנימית. הידיעה מתי יסתיים הקושי עשויה להעניק נחמה, וההבנה של קוצר החיים מסייעת לאדם להתבונן על עצמו, להעריך מחדש את תוכניותיו ולהכיר במגבלותיו בעולם [ביאור שטיינזלץ, המאירי]. צירוף המילים מַה הִיא מתפרש פשוטו כמשמעו כשאלת כמות – כמה הם ימי חיי [מצודת ציון].
את המילים מֶה חָדֵל אָנִי מסבירים רוב הפרשנים על ידי חילוף אותיות. המילה חָדֵל היא היפוך של המילה "חלד", שמשמעותה זמן העולם הזה. כלומר, המשורר שואל: כמה זמן אשאר עם יושבי חלד, בעולם הזה? [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון חידלון ואפיסת כוחות, כהכרה באפסיות האדם ובמוגבלותו בחיים אלו [ביאור שטיינזלץ, המאירי].
גישה פילוסופית ייחודית מציגה את הפסוק כמאבק פנימי של האדם המורכב משני עולמות מנוגדים: הגוף החומרי והמוגבל בחוקי הטבע, והנפש הרוחנית, הנצחית והחופשית. לפי תפיסה זו, המשורר מבקש מה׳ להבין את מהותם של שני כוחות אלו בתוכו. הוא שואל על קִצִּי – הייעוד והשורש הרוחני, ועל מִדַּת יָמַי – החיים הגופניים הקצובים בזמן. מתוך קונפליקט זה הוא זועק אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי – לאיזה משני העולמות הללו, "חלד" השפל או "חלד" העליון, אני באמת שייך [מלבי"ם].