מזמור זה עוסק בשאלות קיומיות עמוקות, בסוד הנפש ובמציאותה בתוך גוף החווה ייסורים ומכאובים [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי תוכנו של המזמור ממשיך את הקו הרעיוני של המזמור הקודם לו, ומתמקד בתשובה על חטאים, בתפילה של אדם הסובל ממחלה ומצרות, ובהתמודדות עם אויבים הלועגים לו [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
המילה לַמְנַצֵּחַ מכוונת לממונה על הנגנים [ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה לִידוּתוּן (אשר נכתבת "לידיתון" ונקראת "לידותון" [רד"ק, מנחת שי]), קיימים שלושה כיווני פרשנות עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שידותון היה אדם, מבכירי הלויים והמשוררים בבית המקדש. לפי תפיסה זו, דוד המלך חיבר את המזמור ומסר אותו לידותון כדי שילחין או ישיר אותו [רש"י, רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. גישה קרובה מציעה כי ידותון הוא שמו של פיוט מוכר שהיה נפוץ בדרום, והמזמור נועד להיות מושר באותו הלחן [אבן עזרא].
מנגד, יש המפרשים כי לִידוּתוּן אינו שם של אדם כלל, אלא ציון לשמו של כלי נגינה ספציפי שבו נוגן המזמור, או שמו של לחן מוזיקלי [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
ברובד נוסף, מדרש האגדה דורש את המילה מלשון "דת" ודין. לפי פירוש זה, המזמור אינו מוגבל רק לסבלו של היחיד, אלא מקבל משמעות לאומית ומתייחס לגלות ולגזרות הדין הקשות הנגזרות על עם ישראל [רש"י, מאירי].