השתיקה המאולצת מגיעה לנקודת שבירה, והלחץ הפנימי הולך וגובר עד שהוא חייב לפרוץ החוצה. המילים חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי מתפרשות בשני אופנים עיקריים. הגישה הפיזית מסבירה כי הלב התחמם מאוד בשל חומרת מחלתו של המשורר [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, הגישה הנפשית רואה בכך ביטוי להתעוררות של רגשות סוערים [ביאור שטיינזלץ], המציינים את הרגע שבו המשורר אינו מסוגל עוד להמשיך בשתיקתו כפי שנהג עד כה [מאירי].
השלב הבא מתואר במילים בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ. המילה בַּהֲגִיגִי מוסברת כמחשבות והרהורים [אלשיך, ביאור שטיינזלץ], או כשלב ביניים ממוצע המחבר בין המחשבה הפנימית לבין הדיבור החיצוני [מלבי"ם]. יש המפרשים מילה זו כקשורה להגיון ולדיבור הממשי היוצא מן הפה [מצודת ציון, מאירי]. ה"אש" הבוערת מתפרשת בהתאם: לפי הגישה הפיזית, ההבל והקול היוצאים מן הפה חמים ובוערים כאש ממש בעקבות המחלה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. לפי הגישה הנפשית, מדובר בבערה פנימית של אש המחשבות, שיצרה דחף בלתי נשלט שהוביל לדיבור בפועל [אלשיך, מלבי"ם].
סיום הפסוק, דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי, מובן בקרב חלק מהפרשנים ככפל לשון שירי שנועד להדגיש את עצם הדיבור [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. עם זאת, פרשנים אחרים רואים במילים אלו הקדמה ישירה לתוכן שיגיע בפסוק הבא. לאחר שהמשורר לא יכול היה לשמור את עצמו מלחטוא בלשונו בשל סערת ההרהורים, הדיבור שפרץ החוצה בסופו של דבר אינו תלונה או התרסה, אלא הרהורים עמוקים ורבי משמעות על קוצר חיי האדם ותכליתו בעולם, מתוך הבנה שעל האדם לעסוק בתיקון עצמו ולא להתמקד באחרים [אלשיך, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].