מתוך ההכרה באפסיותם של קנייני העולם הזה ובשבריריות החיים, חל מהפך בתודעתו של המשורר. הוא מבין כי לא ניתן להישען על גורמים אנושיים או חומריים, ומפנה את מבטו אל ה' כמקור התקווה והמשענת היחיד.
הפרשנים עומדים על הבדל דק בין שני פעלים המופיעים בפסוק: בעוד שהמילה קִּוִּיתִי מבטאת תקווה לדבר שאינו ידוע או שאינו מובטח, המילה תּוֹחַלְתִּי (שמשמעותה תקוותי [מצודת ציון]) מצביעה על ייחול וציפייה לדבר ברור וּודאי שעתיד להתרחש [מלבי"ם].
לאור ההבנה שקנייני העולם הם הבל וכי קצו של האדם קרב [אבן עזרא, מצודת דוד], עולה השאלה למה בעצם מייחל המשורר. גישה אחת רואה בפסוק ביטוי של חוסר אונים אנושי אל מול מצוקות הגוף והקיום. במצבו השברירי, המשורר מצהיר כי אינו מצפה לסיוע מבני אדם אחרים [ביאור שטיינזלץ], ובזמן חוליו הוא אינו שם את מבטחו ברופאים, אלא תולה את תקוותו בה' לבדו [רד"ק]. במישור האישי והמוסרי, בקשתו המרכזית מן ה' בעולם הזה היא שיציל אותו מפשעיו וינקה אותו מחטאיו [רש"י].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מעתיקים את מוקד הפסוק אל מעבר לגבולות העולם הזה. מכיוון שהעולם החומרי אינו מקום האושר האמיתי, הציפייה הוודאית והברורה מכוונת לזכייה בחיים הנצחיים ובעולם הבא [מאירי, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, ה' בעצמו הוא מושא התוחלת, והשכר הצפון לצדיקים הוא חזרת נשמתם אל מקורה כדי ליהנות מזיו השכינה [מלבי"ם].
ברובד עמוק נוסף, התקווה מתפרשת כשאיפה עזה לדבקות. המשורר אינו מבקש לצבור הון, אלא מייחל לכך שהשכינה תדבק בו. תוחלת זו נשענת על ההבנה כי רצונו של ה' לדבוק בנפש האדם גדול אפילו יותר מהשתוקקותו של האדם אל קונו, ועל כך האדם בוטח בו [אלשיך]. מתוך קשר פנימי זה, יש המפרשים כי תקוותו של המשורר חורגת מצערו הפרטי, שכן צער זה מתגמד לעומת צער השכינה בגלותה. על כן, כל ציפייתו מופנית כלפי ייחוד שמו של ה', מהלך שנועד להביא השפעה של שפע רב לעולם [חומת אנך].