חיי האדם מתאפיינים בקוצר ימיהם ובאפסיותם אל מול נצחיות הבורא. המשורר מתבונן על גבולות הקיום האנושי, על מגבלות החומר, ועל האשליה שביציבות העולם הזה.
הפרשנים מסכימים כי המילה טְפָחוֹת מבטאת את קוצר החיים. ימי האדם קצובים ומדודים במידה הקטנה ביותר, היא מידת הטפח [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי, שטיינזלץ, מצודת דוד]. גם אם שנותיו של האדם מובטחות לו מראש, הן עדיין נדמות כקצרות וחולפות [אלשיך].
ביחס למילה וְחֶלְדִּי, קיימות מספר גישות. הגישה המרכזית מפרשת זאת כזמנו של האדם בעולם הזה, או כעולמו על כל מה שיש בו [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון חלודה, כלומר זקנה [רש"י], או מלשון חידלון וסוף, על ידי חילוף אותיות למילה "חדל" [אבן עזרא].
קיומו של האדם הוא כְאַיִן נֶגְדֶּךָ, שכן חיי האדם הקצרים בטלים לחלוטין אל מול שנותיו של ה' שהוא חי וקיים לעולם [רד"ק, מצודת דוד]. במבט פילוסופי עמוק יותר, האדם מוגבל מצד גופו החומרי, ואף שכוחות נפשו ושכלו שואפים לאינסוף, הם נותרים כאין וכאפס אל מול האינסוף האלוהי [מלבי"ם].
מתוך כך, המסקנה היא כי אַךְ כׇּל־הֶבֶל כׇּל־אָדָם. הצירוף "כל הבל" מבטא הבל גמור ומוחלט, בדומה לביטוי "הבל הבלים" [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. האדם הוא הבל מצד גופו שעתיד להירקב, וגם מצד נפשו הכלואה בתוך הגוף כציפור קצוצת כנפיים [מלבי"ם]. גישה שונה מפרשת את המילה הבל לא רק כריקנות, אלא כביטוי לפורענויות, לפגעים ולצרות המתרגשים על כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל [מצודת ציון, מצודת דוד].
המילה נִצָּב זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. כיוון אחד רואה בכך תיאור של אשליית היציבות האנושית: גם כאשר האדם עומד על רגליו ביציבות [שטיינזלץ], נמצא בשלווה זמן רב [מאירי], או חושב שהוא ניצב לעד ולכן אינו מכין את עצמו מבחינה רוחנית [אלשיך], הרי שמעמדו הוא הבל. הכיוון השני מייחס את היציבות דווקא להבל עצמו: מציאות זו, שבה חיי האדם הם הבל ורצופים בפגעי הזמן, היא מציאות קבועה הניצבת לעולם ולא תשתנה לעולם [אבן עזרא, מצודת דוד].
המילה סֶלָה החותמת את הפסוק משמשת כסימן מוזיקלי, כמילה המבטאת אישור והסכמה [שטיינזלץ], או כציון סיום העניין והמחשבה [מלבי"ם].