התמודדותו של אדם השרוי בסבל עמוק מובילה אותו לבחור בשתיקה מוחלטת, תוך מאבק פנימי עז. הוא גוזר על עצמו אלם כדי שלא לחטוא בלשונו מתוך צערו, אך כליאת הרגשות גובה ממנו מחיר כבד של ייאוש והעצמת הכאב.
הפרשנים מבארים כי המילים דומיה וכן החשיתי מבטאות שתיהן ענייני שתיקה [מצודת ציון], כאשר ישנה אבחנה דקה ביניהן: דומיה מתייחסת לרגע שבו פוסק הדיבור, ואילו החשיתי מתארת את מצב השתיקה המתמשך שלאחר מכן [מלבי"ם]. האדם מעיד על עצמו, נאלמתי דומיה, כי הרגיל את עצמו לשתוק ולהחריש עד שנעשה כאילם ממש [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
שתיקה זו אינה מוגבלת רק לתלונות, אלא החשיתי מטוב – הימנעות מוחלטת אפילו מדיבור על דברים טובים ודברי נחמה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהשתיקה מדברים טובים נועדה לשמש כמחסום, שכן האדם חושש שאם ירבה בדברים, צערו יפרוץ והוא יגיע לידי תלונה וצעקה על ייסוריו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים שתיקה זו כביטוי לייאוש עמוק: החולה שקע כל כך בסבלו עד שאיבד כל תקווה לטוב, ולכן חדל אפילו מלהתפלל על שלוותו [רד"ק, מאירי], או שפשוט נמנע מכל דבר טוב באשר הוא [ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה משתיקה זו, וּכְאֵבִי נֶעְכָּר, כלומר הכאב הופך לעכור, קודר, עמוק ומושחת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהכאב הולך ומשחית את האדם, הוא עדיין מתאפק, אוזר כוחות וממשיך להחריש [רד"ק, מצודת דוד]. יש המציינים כי הפועל נֶעְכָּר נאמר על דרך ההפלגה על הכאב עצמו, או שהוא מתייחס לבשר עצמו שבו מורגש הכאב, אשר הולך ונהרס [רד"ק, מאירי].
רובד פרשני נוסף קושר את הפסוק לעולם לימוד התורה, המכונה טוב. לפי גישה זו, השתיקה מתפרשת כביטול תורה. אם אדם יכול לעסוק בתורה ובוחר לשתוק, ה' מביא עליו ייסורים עוכרים ומכוערים [תורה תמימה]. לחלופין, הייסורים הקשים והמכאובים הם אלו שגורמים לאדם להגיע לכדי שתיקה וביטול תורה, וההבנה שהוא מנוע מללמוד מעצימה את כאבו ומשחיתה את נפשו אף יותר [אלשיך].