תהלים, פרק ל״ט, פסוק ג׳

אדם השרוי בסבל עמוק מרגיל את עצמו להחריש עד שנעשה כאילם ממש ומעיד נֶאֱלַמְתִּי, כשהוא עובר מרגע פסיקת הדיבור, דּוּמִיָּה, למצב של שתיקה מתמשכת. במצב זה הוא מתאר כי הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב, כלומר נמנע לחלוטין מדיבור על דברים טובים ומדברי נחמה מחשש שמא יפרוץ בתלונות על ייסוריו, או משום ששקע בייאוש ואובדן תקווה. כתוצאה מכליאת הרגשות וּכְאֵבִי נֶעְכָּר, שכן הכאב הופך לעכור, קודר ומשחית את גופו, אך הוא עדיין אוזר כוחות וממשיך לשתוק. ברובד נוסף, ההימנעות מִטּוֹב מתייחסת לביטול תורה, כך שהשתיקה מלימוד מביאה על האדם ייסורים עוכרים מאת ה', או שהסבל העז הוא שמונע ממנו ללמוד, עובדה שמעצימה את כאבו ומשחיתה את נפשו אף יותר.