האדם הניצב מול בוראו מכיר בארעיות חייו ובשבריריות קיומו, ומתוך כך הוא פונה אל ה' בבקשת רחמים, סליחה וריפוי מייסוריו. פנייה זו נעשית בשלושה שלבים הולכים ומעמיקים של זעקה: תפילה, שוועה ודמעה.
בבקשתו שִׁמְעָה תְפִלָּתִי לעומת וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, ישנה הבחנה בין סוגי הפניות. גישה אחת מסבירה כי התפילה היא העיקר ולכן נופלת עליה לשון "שמיעה", בעוד השוועה היא טפלה לה ולכן מוזכרת בלשון "האזנה" [מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים בכך התקדמות במידת הקרבה אל ה': התפילה הרגילה נשמעת מרחוק, אך השוועה, שהיא זעקה היוצאת מעומק הלב, מקרבת את ה' להאזין מקרוב. השלב העליון והפנימי ביותר הוא הבכי, ועליו נאמר אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ – אל תשתוק ואל תתעלם [ביאור שטיינזלץ]. בשלב זה של הדמעה, האדם כבר דבוק לחלוטין בבוראו ואין צורך לבקש התקרבות [אלשיך]. רוב הפרשנים מסכימים כי הדמעות פועלות כרפואה של ממש לנפש [אבן עזרא], שכן גם בזמנים שבהם שערי תפילה ננעלים, שערי דמעות לעולם אינם ננעלים והן תמיד מעוררות את רחמי השמים [תורה תמימה, מלבי"ם].
ההצדקה לבקשת הרחמים נשענת על אפסות האדם מול הנצח: כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ. לעומת שנותיו הנצחיות של ה', חיי האדם בעולם הזה הם כשל עובר אורח שאין לו מעמד קבוע, וכל ימיו הם מסע קצר וארעי הנתון לחלוטין בידי שמים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מצודת ציון]. גם כאשר האדם נדמה כתּוֹשָׁב היושב ישיבת קבע, הרי זה רק כְּכָל אֲבוֹתָי – כשם שהדורות הקודמים חלפו מן העולם, כך גם הוא יעבור [רד"ק, מאירי]. יש המוצאים כאן רמז ספציפי לאבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, שחייהם היו רצופים בנדודים וטלטולים ממקום למקום ללא מנוחה [אלשיך].
ברובד עמוק יותר, הצמד "גר ותושב" משקף את הקרע הפנימי שבאדם. הנפש הרוחנית היא בבחינת "גר" בעולם הגשמי, רחוקה ממקורה האלוהי, בעוד הגוף החומרי הוא ה"תושב", בן המקום המחובר לארץ ככל אבותיו. מכיוון שהגוף הוא "תושב הארץ", כוחותיו ויצריו חזקים וגוברים בטבעם על הנפש שהיא רק אורחת. מתוך הבנה זו של חולשת הטבע האנושי והמאבק הפנימי, מבקש המשורר מה' שיקל מעליו את ייסוריו וינקה אותו מפשעיו בטרם יחלוף מן העולם [אלשיך, מלבי"ם].