קרה לכם פעם שרציתם לבקש משהו כל כך חזק, עד שהרגשתם שהמילים הרגילות פשוט לא מספיקות? כשעומדים מול ה' ומבקשים רחמים וריפוי, לפעמים הפנייה הולכת ומתחזקת בשלבים. בהתחלה מבקשים שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, כלומר תפילה רגילה שאומרים במילים. אבל כשהכאב גדול יותר, עוברים לשלב הבא ומבקשים וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה. שוועה היא זעקה חזקה שיוצאת ממש מעומק הלב, והיא גורמת לה' להתקרב אלינו ולהקשיב מקרוב. השלב הגבוה והעמוק ביותר מגיע כשכבר אין מילים, אלא רק בכי. על השלב הזה נאמר אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ, שפירושו בקשה מה' שלא ישתוק ויתעלם מהדמעות שלנו. הדמעות הן כמו תרופה אמיתית לנפש, וגם אם לפעמים נדמה שקשה לתפילה להתקבל, שערי הדמעות לעולם אינם ננעלים והן תמיד מעוררות את הרחמים של ה'.
כדי לבקש מה' שירחם עלינו, אנחנו מזכירים לו כמה אנחנו קטנים והחיים שלנו קצרים לעומת הנצח שלו. אנחנו אומרים לה' כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ, כלומר אנחנו בעולם הזה כמו עוברי אורח, אנשים שנמצאים במסע קצר ולא נשארים פה לתמיד. גם כשאנחנו מרגישים כמו תּוֹשָׁב שיושב במקום קבוע, אנחנו מבינים שזה רק כְּכָל אֲבוֹתָי. בדיוק כמו שהדורות הקודמים חיו את חייהם ואז חלפו מן העולם, כך גם אנחנו. מתוך ההבנה הזו שהחיים שלנו קצרים ושאנחנו זקוקים לעזרה, אנחנו מבקשים מה' שיקל עלינו וינקה אותנו.