תפילה זו מבטאת את זעקתו של אדם מיוסר שהגיע לקצה גבול היכולת שלו לשאת סבל. המשורר פונה אל ה' בתחינה לעצור את הייסורים, מתוך טענה כי כוחותיו כבר אפסו והוא אינו מסוגל לעמוד בהם עוד.
הבקשה הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מתייחסת לפגעים ולייסורים שה' מביא על האדם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המשורר מנמק את בקשתו במילים מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי, כלומר – הגעתי למצב של כליון ואובדן מוחלט [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילה מִתִּגְרַת קיימת מחלוקת לשונית בין הפרשנים. גישה אחת מפרשת מילה זו מלשון פחד ומורא, כך שהמשורר מתאר את פחדו מפני מכת ה' [אבן עזרא, מנחם המובא ברש"י]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים דוחה פירוש זה מסיבות דקדוקיות, וקושרת את המילה לשורש ג.ר.ה, כלומר לשון התגרות, מאבק ומלחמה. לפי גישה זו, המשורר זועק כי הוא כלה ונשמד כתוצאה ממלחמת ידו של ה' בו ומהמכות שהוא מגרה עליו [רש"י, רד"ק, מצודות, מלבי"ם].
מעבר לפירוש המילולי, הפרשנים מצביעים על עומק טענתו של המשורר. יש המבארים כי זוהי בקשת רחמים של מי שכבר קיבל את עונשו בדין, וכעת הוא מתחנן שה' יסיר את הנגעים משום שדי לו בייסורים שעבר והוא אינו יכול לסבול יותר [מאירי, מצודת דוד].
גישה אחרת מציגה חלוקה בין סוגי הייסורים: המשורר מבקש מה' שיסיר ממנו את הנגע החיצוני והאכזרי של כוחות הדין, בטענה שאם ידו הקדושה והישירה של ה' כבר כילתה את כוחותיו, קל וחומר שלא יוכל לעמוד בפני כוח חיצוני ומייסר [אלשיך].
ברובד פילוסופי, מוסבר כי ההרס שעליו מדבר המשורר אינו רק פיזי אלא גם רוחני. הנגעים הטבעיים, הנובעים מן הניגודים החומריים שבאדם וממלחמת היסודות בגופו, מכלים לא רק את הגוף אלא פוגעים גם בנפש. לכן מתחנן המשורר להסרת ייסורים אלו, שכן כל עוד הגוף סובל ומיוסר, הנפש אינה יכולה להשיג את שלמותה ואת הייעוד שלשמו נברא האדם [מלבי"ם].