חיי האדם מתאפיינים במרדף בלתי פוסק אחר הישגים חומריים, מתוך אשליה והתעלמות מקיצו הקרב. אדם עמל וטורח לאורך שנותיו, אולם בסופו של דבר הוא מותיר את כל רכושו מאחור, מבלי לדעת מי יזכה ליהנות מפרי עמלו. החיים קצרים, ומשמעותם חולפת ונעדרת ודאות [ביאור שטיינזלץ].
במוקד הפסוק עומדת המילה בצלם, אשר זכתה למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה נגזרת ממשמעות של חושך וצלמוות, ולפיה האדם מתהלך בעולם באפלה, מבלי לדעת מתי יגיע יום מותו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה כדמות או השתקפות. לפי תפיסה זו, האדם משתנה מיום ליום, בדומה להשתקפות צלמו של נהר זורם ומתהפך, או שהוא נתון להשפעתן המשתנה של מערכות הכוכבים [אבן עזרא, רד"ק]. בנוסף, יש שראו בכך רמז לחיים בתוך דמיונות, צללים ותבניות מלאכותיות [ביאור שטיינזלץ].
רובד פרשני נוסף לוקח את המילה בצלם למחוזות רוחניים. מצד אחד, המילה מייצגת את צלם ה' שבאדם. הנפש, שהיא אינסופית ונועדה להתעלות מבחינה רוחנית, מעוררת באדם תשוקה שאין לה גבול. הטרגדיה היא שהאדם מנצל את התשוקה האינסופית הזו באופן שגוי ומפנה אותה אל הבלי העולם [מלבי"ם]. מצד שני, על פי תורת הסוד, צלמו הרוחני של האדם הולך ומתמעט שלושים יום לפני פטירתו. באופן אירוני, גם בשלב זה, כשהוא כבר קרוב למוות והכל מבינים שהעולם הוא הבל, האדם עדיין ממשיך לאסוף ממון בסכלות [אלשיך]. ברוח שונה לחלוטין, ישנה מסורת תלמודית הדורשת את הפסוק על החובה לראות את דמותו של רב ומורה ההלכה כאילו היא עומדת לנגד עיני האדם הלומד [תורה תמימה].
המרדף עצמו מתואר במילים הבל יהמיון. המילה יהמיון מבטאת את הרעש, ההמולה, הרגשות הגועשים והתאווה של בני האדם סביב קיבוץ הממון והרכוש [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. האדם יצבור את רכושו, בין אם מדובר בתבואה בשדה ובין אם בממון, כשהוא מקבץ אותו לערימות ותילים, מעט מעט לאורך זמן [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם].
אך כאן טמון חוסר התוחלת. הפרשנים מצביעים על ההבדל בין פעולת הצבירה לפעולת האסיפה. בעוד שהצבירה היא רק ערימת הרכוש בערימות, האסיפה היא הפעולה הסופית של הכנסת הרכוש פנימה אל תוך הבית והרשות הפרטית [מלבי"ם, מצודת ציון]. האדם רואה ברכה בעמלו וצובר רכוש רב, אך ולא ידע מי אֹספם מן השדה אל הבית. הוא אינו יודע מי באמת יזכה להכניס את הרכוש לביתו, שכן ייתכן שימות בפתאומיות לפני שיספיק לעשות זאת, וכל עמלו יעבור לידיהם של זרים ברגע אחד [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי].