קרה לכם פעם שהרגשתם כאב או עצב, והחלטתם פשוט לשתוק ולא להגיד מילה לאף אחד? לפעמים, כשאדם נמצא בצער גדול, הוא מפחד שאם הוא יפתח את הפה ויתחיל לדבר, הוא עלול בטעות להתלונן על הצרות שלו ולהגיד דברים לא טובים. לכן, הוא בוחר לשתוק לגמרי. האדם מעיד על עצמו נאלמתי דומיה, כלומר, הוא הרגיל את עצמו לשתוק ולהחריש עד שהרגיש ממש כמו אדם אילם שלא יכול לדבר כלל.
הוא אפילו אומר החשיתי מטוב, שזה אומר שהוא הפסיק לדבר גם על דברים טובים ומשמחים. הוא עושה את זה כדי לשים לעצמו מחסום, כי הוא חושש שאם הוא ירבה בדיבור, הכאב שלו יפרוץ החוצה והוא יתחיל לצעוק על הייסורים שלו.
אבל כשכולאים את כל הרגשות בפנים, משלמים מחיר. האדם מרגיש שוכאבי נעכר, כלומר, בגלל השתיקה הארוכה הכאב שלו הופך להיות קודר, עמוק וקשה הרבה יותר. ובכל זאת, למרות שהכאב שלו גדל, הוא עדיין מתאפק, אוזר כוחות וממשיך לשתוק.