תהלים, פרק ל״ט, פסוק ד׳

קרה לכם פעם שהרגשתם שאתם חייבים להגיד משהו, התאפקתם והתאפקתם, עד שהרגשתם שאתם פשוט עומדים להתפוצץ? זה בדיוק מה שמתואר כאן. אחרי שתיקה ארוכה, הלחץ הפנימי הולך וגובר עד שהוא חייב לפרוץ החוצה. המילים חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי מתארות את הרגע שבו הרגשות בתוך הלב סוערים כל כך, שאי אפשר להמשיך לשתוק יותר. השלב הבא הוא בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ. המילה בַּהֲגִיגִי פירושה המחשבות וההרהורים שלנו. המחשבות האלו בערו בתוכו ממש כמו אש, ויצרו דחף חזק שאי אפשר לשלוט בו, עד שהוא היה חייב לדבר. בסופו של דבר, כשהוא אומר דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי, המילים באמת יוצאות החוצה. אבל למרות כל הסערה והאש שבפנים, כשהוא סוף סוף פותח את הפה, הוא לא מתלונן או כועס. במקום זה, הוא מתחיל לדבר על דברים עמוקים וחשובים, כמו כמה קצרים הם חיי האדם, ומתוך הבנה שעדיף לנו להתמקד בלתקן את עצמנו במקום להסתכל על אחרים.