מזמור זה מהווה זעקה עמוקה ממעמקי הגלות, המבטאת כמיהה עזה לקרבת ה' ולהשבת עטרת הרוחניות והשראת השכינה שאבדו לישראל. דרך שורותיו משתקף המתח הכואב שבין כיסופי הנפש הטהורה לבין מציאות החיים הקשה של אומה המפוזרת בארצות נכר.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהות מחבר המזמור. גישה אחת גורסת כי דוד המלך הוא שחיבר את המזמור ברוח הקודש, ומסר אותו לידי המשוררים הלוויים בני משפחת קורח שחיו בתקופתו [רד"ק, מאירי]. מנגד, יש הסבורים כי המזמור חובר על ידי לִבְנֵי קֹרַח עצמם [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. זהותם של בני קורח זוכה אף היא למספר פירושים: יש המזהים אותם עם בניו הממשיים של קורח, אסיר, אלקנה ואביאסף, אשר חזרו בתשובה בשעת מחלוקת אביהם, ניצלו מן הבליעה באדמה, ומתוך מקומם שניצל שרו שירה וזכו לנבואה [רש"י]. אחרים מסבירים כי הכוונה היא לצאצאיהם המאוחרים יותר, מגדולי הלוויים, דוגמת שמואל הנביא והימן המשורר [אבן עזרא, מאירי]. עצם הציון של בני קורח מרמז גם על ניצחון האמת והחכמה, שכן הם עמדו בפני דילמה מוסרית קשה בין כבוד אביהם הרשע לכבוד התורה ומשה, והשכילו לבחור באמת [חומת אנך].
המילה מַשְׂכִּיל מפורשת במספר אופנים. יש הרואים בה מונח מוזיקלי המציין סוג מסוים של פזמון או את מילת הפתיחה של הפיוט [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. עם זאת, משמעותה נושאת גם אופי חינוכי ורוחני: זהו שיר שנועד לעורר את לב האדם [מאירי], להעביר דברי הגות [ביאור שטיינזלץ], וללמד את העם דעת ותבונה כיצד להתפלל על הגאולה [מצודת דוד].
באשר לתוכן המזמור, אף שיש המקשרים אותו לגלותו האישית של דוד בקרב הפלשתים [רד"ק] או לגלות בבל [אבן עזרא, מאירי], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמזמור נאמר ברוח הקודש על גלויות ישראל העתידיות, ובפרט על הגלות הארוכה. אף שהמזמור מנוסח בלשון יחיד, הוא מייצג את קולה של כנסת ישראל כולה, או לחלופין, את קולו של כל יחיד ויחיד מבני הגלות ההומה וצועק מתוך תשוקה לארץ הקודש [רד"ק, מאירי].
המזמור נועד לעורר את ליבם של ישראל שאולי התרגלו למצבם והפסיקו להרגיש את חומרת אובדנם הרוחני. הוא מציג ניגוד עמוק בין הנפש לבין הגוף: הנפש, שהיא חלק אלוה ממעל, זוכרת את האושר העצום שבעלייה לרגל ובראיית פני ה', ולכן היא כואבת ומשתוקקת לשוב. לעומתה, הגוף החומרי שקוע בצרות הגלות ואינו מבין את גודל האובדן. המזמור הוא למעשה תחינה של הנפש אל ה', שתבקש רחמים גם על הגוף, כדי שיוכלו לשוב יחד לעבודת ה' [אלשיך].
חורבן זה מתבטא בשלושה חסרים מרכזיים שאותם חווים ישראל בגלות: אובדן הנבואה וגילוי השכינה הפוגע בנפש, הפסקת הנסים והמופתים הגלויים הפוגעת בגילוי מלכות ה' בעולם, והפיזור והמכאובים הפיזיים הפוגעים בגוף האומה. החזרות השונות במזמור על צער הנפש מכוונות כנגד חסרים אלו, וכן כנגד המלכויות השונות שביטלו את עבודת המקדש במהלך ההיסטוריה [מלבי"ם, מאירי].