מתוך מעמקי הגלות והסבל עולה זעקת תפילה המבטאת פער כואב בין עבר מפואר להווה חשוך. המשורר פונה אל ה' מתוך תחושת נטישה ושוטח את כאבו הכפול, הפיזי והרוחני.
בפנייתו אומרה לאל סלעי, המשורר מזכיר כי ה' הוא מקור החוזק, המבטח והכוח שלו [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, מאירי]. עם זאת, פנייה זו טומנת בחובה ניגוד חריף: המשורר נזכר כיצד ה' היה סלע ומגדל עוז עבורו בעבר, ולכן תחושת הנטישה בהווה קשה שבעתיים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
הזעקה למה שכחתני נובעת מאורכה של הגלות ומכך שהניסים והנפלאות הגלויים שהיו מנת חלקם בימי קדם פסקו לחלוטין [אבן עזרא, מלבי"ם]. בעקבות זאת המשורר שואל למה קודר אלך. המילה קודר מתארת מצב של חושך ושחרות [רש"י, מצודת ציון], ומדמה את המשורר לאבל הלובש בגדים שחורים וחשוכים [אבן עזרא].
הליכה קודרת זו מתרחשת בלחץ אויב, כלומר תחת דוחק ושעבוד האויבים בגלות [רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. אולם מעבר ללחץ הפיזי והגלוי ישנו רובד נוסף של סבל פנימי ורוחני. המשורר מיוסר מכך שהאויבים מחרפים אותו ושואלים איה אלוהיו, תוך שהם לועגים על היעדר הניסים [מלבי"ם]. מתוך כך מתברר שעיקר הצער אינו רק על הגלות האישית, אלא על גלות השכינה וחילול ה' בקרב הגויים. המשורר מכוון את תפילתו על צער השכינה, מתוך הבנה שמי שמתפלל על חברו והוא זקוק לאותו דבר, נענה תחילה [אלשיך].
מבחינה לשונית, הפרשנים מציינים הבדל דקדוקי בין שתי הופעות המילה למה בפסוק: הראשונה נהגית בצורה רפה ובהטעמה בסוף המילה (מלרע), ואילו השנייה מודגשת ובהטעמה בתחילת המילה (מלעיל) [רד"ק, מאירי, מנחת שי]. כמו כן, קיימת הקבלה סגנונית בין פסוק זה לפסוק דומה בהמשך הספר (תהלים מג, ב), כאשר כאן נאמר המילים "שכחתני" ו"אלך", ושם הן מתחלפות למילים "זנחתני" ו"אתהלך" [מנחת שי].