כאבו העמוק של המשורר על ריחוקו מהמקדש וייסורי הגלות הופכים את הצער למציאות פיזית של ממש.
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת הדימוי הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבכי הפך לדבר שבשגרה ולחוק קבוע, ממש כפי שאכילת לחם היא פעולה יומיומית. גישה אחרת מסבירה כי מרוב צער ודאגה תאבונו של המשורר סר ממנו, והדמעות משביעות אותו ובאות במקום ארוחתו, בדומה לחנה שעליה נאמר "ותבכה ולא תאכל" [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. יש המוסיפים כי הדמעות משמשות למשורר גם כמים לרוות את צמאונו [אבן עזרא], או שהבכי העמוק הוא הזכות היחידה שבגינה הוא בכלל ראוי לאכול לחם בעולם הזה [אלשיך].
המשורר בוכה יוֹמָם וָלָיְלָה, תמיד, בסתר ובגלוי [אבן עזרא]. יש המדייקים כי הוא בוכה לאורך היממה כולה, ביום ובלילה, רק בגלל הלעג שהוא שומע מאויביו במהלך היום [אלשיך].
סיבת הבכי מתוארת במילים בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. בגלות, האויבים לועגים למשורר ומביישים אותו בטענה שאם ה' הוא אלוהי אמת, הוא היה מושיע אותו מצָרתו ומחלץ אותו מן השבי [רד"ק, מצודת דוד]. הפגיעה קשה במיוחד משום שהיא מהווה חילול ה', שכן האויבים מטילים ספק בכוחו של ה' להושיע [אלשיך]. השאלה הלועגת מכוונת גם כעקיצה כואבת על כך שבעבר היה המשורר עולה לרגל שלוש פעמים בשנה כדי לראות את פני ה', ואילו כעת, באורך הגלות, נמנעת ממנו השמחה הזו והוא נותר מרוחק [אבן עזרא].