תהלים, פרק מ״ב, פסוק ד׳

קרה לכם פעם שהייתם רחוקים מהבית והתגעגעתם כל כך עד שהרגשתם מחנק בגרון? המשורר שלנו נמצא בגלות, רחוק מאוד מבית המקדש, והוא עצוב כל כך עד שהצער שלו הופך למשהו שאפשר ממש להרגיש. הוא מתאר שהָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם. בדיוק כמו שאנחנו אוכלים לחם בכל יום כחלק מהשגרה שלנו, כך הבכי הפך לפעולה קבועה ויומיומית עבורו. הוא בוכה יוֹמָם וָלָיְלָה, כל הזמן וללא הפסקה. מה שגורם לו לבכות כל כך הרבה הוא היחס של האנשים סביבו, בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. האויבים שלו לועגים לו ומעליבים אותו. הם שואלים אותו בזלזול איפה ה' שלו, ואומרים שאם ה' היה באמת אלוהי אמת, הוא בטח היה מציל אותו מהצרה ומחזיר אותו הביתה. הזלזול הזה פוגע במשורר עמוקות, כי הוא מרגיש שהאויבים מטילים ספק בכוחו של ה'. השאלה המעליבה הזו מזכירה לו בעצב עד כמה הוא רחוק עכשיו, ואיך פעם הוא היה עולה בשמחה לבית המקדש כדי להיות קרוב לה', ואילו עכשיו השמחה הזו נמנעת ממנו.