תהלים, פרק מ״ב, פסוק ג׳

קרה לכם פעם שהייתם כל כך צמאים ביום חם, והרגשתם שאתם פשוט חייבים לשתות מים באותו רגע ושום דבר אחר לא יעזור? התחושה החזקה הזו מתארת בדיוק את הגעגוע העמוק של עם ישראל כשהיו רחוקים בגלות בבל. הם הרגישו עצב גדול על כך שהם רחוקים מבית המקדש, ולכן הם אומרים צָמְאָה נַפְשִׁי. למה הם בחרו דווקא במילה צמא ולא ברעב? מפני שמים הם צורך מיידי שאי אפשר לחיות בלעדיו אפילו כמה ימים. בדיוק כמו שהגוף שלנו חייב מים כדי לשרוד ולהרגיש טוב, כך הנשמה שלנו צמאה וזקוקה לקרבה לה׳. דמעות הצער של הגלות רק הגבירו את הצמא הזה, ממש כמו שאכילת מאכלים מסוימים גורמת לנו לרצות לשתות עוד ועוד. הם פונים אל ה׳ וקוראים לו לְאֵל חָי, כדי להזכיר שהחיים שלנו תלויים בו לחלוטין, וגם כדי להראות את ההבדל העצום בין בורא עולם לבין הפסלים המתים של הגויים שלועגים להם. מתוך כל הגעגוע הזה, עולה הבקשה והשאלה מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים. זוהי משאלה מכל הלב לחזור אל בית המקדש, לעלות לרגל בשלושת הרגלים כפי שהיה נהוג בעבר, ולזכות לעמוד שוב קרובים לפני ה׳.