כנסת ישראל הנמצאת בגלות מבטאת כמיהה קיומית לגאולה ולחזרה אל בית המקדש, המלווה בכאב על חילול ה' ולעג הגויים. תשוקה זו מומחשת כצמא, שכן צָמְאָה נַפְשִׁי מבטא צורך קיומי ומיידי העולה אף על צמאון הגוף למים, ומתגבר מתוך דמעות הצער של הגלות. הפנייה לְאֵל חָי מדגישה שחיות האדם תלויה לחלוטין בבורא, תוך הבדלתו מאלילי הגויים המתים. מתוך כך עולה הזעקה מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים, המבטאת את הגעגוע העז לעלות לרגל אל המקדש ולזכות לקרבת ה' בגוף ובנפש יחד עוד בחיי האדם.
תהלים, פרק מ״ב, פסוק ג׳
צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵאלֹהִים֮ לְאֵ֢ל חָ֥֫י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.