כאבו העמוק של המשורר על ריחוקו מהמקדש וייסורי הגלות הופך את הצער למציאות פיזית של ממש, עד כי הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם. הבכי הפך להרגל קבוע ממש כמו אכילה, ומרוב דאגה אבד תאבונו והדמעות באות במקום ארוחתו ומשמשות לו כמזון. המשורר בוכה יוֹמָם וָלָיְלָה, בסתר ובגלוי, בעקבות הלעג הבלתי פוסק שהוא סופג מאויביו בשבי. סיבת הצער היא בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ, כאשר הם מטילים ספק בכוחו של ה' להושיעו, ועוקצים אותו על כך שבעבר היה עולה לרגל לשמוח לפני ה' ואילו כעת הוא נותר מרוחק.
תהלים, פרק מ״ב, פסוק ד׳
הָֽיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.