זיכרונות העבר המפוארים מציפים את התודעה ומעוררים כאב עז לנוכח מציאות של ריחוק וגלות. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי מבטאות את הגעגועים העזים לעליות הרגל לירושלים בימי קדם. מתוך צער הגלות, הנפש נמסה והופכת למים הנשפכים כדמעות [מאירי, מצודת דוד]. יש המוסיפים רובד פנימי, לפיו הנפש עצמה מתעוררת ומשתפכת בתפילה אל ה׳ [אלשיך], או מתאוננת על כך שבעבר הייתה לאדם מסירות גדולה לעבודת ה׳ ואילו כעת הוא מתרשל ואינו מוסר את נפשו [מלבי"ם].
המילה בַּסָּךְ זוכה למספר פירושים מרתקים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון סכום וחשבון, כלומר הליכה בתוך המון רב וקהל עצום של עולי רגל שניצלו מהתנכלויות בדרכם [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת מלשון סכך ומכסה, ומתארים מסע בעגלות צב מפוארות ומחופות כעין סוכה, כדרך האנשים החשובים [רש"י, מצודת דוד], או התייחסות למבנה מסוים שהיה ממוקם בהר הבית [אבן עזרא]. גישה ייחודית ושונה לחלוטין מציגה את המילה כמסוכה של קוצים וברקנים, המסמלת את המכשולים והקשיים בדרך אל הקודש [מלבי"ם].
התיבה אֶדַּדֵּם מתארת את אופי ההליכה. רוב הפרשנים מסבירים זאת כהליכה איטית, בנחת, בשדרה ובכבוד, בדומה לאם המדדה ומובילה את בנה הקטן [רש"י, מצודת ציון, מאירי]. הליכה זו נעשתה בבטחה וללא פגע רע בדרכי ארץ ישראל [רד"ק], כשהנפש נושאת את הגוף בקלות חרף העומס [אלשיך]. לעומתם, יש שרואים בכך תנועה נמרצת של קפיצה וריקוד [ביאור שטיינזלץ], או הליכה מהירה ונחושה על גבי קוצים ומכשולים מתוך זריזות להגיע לבית ה׳ [מלבי"ם]. גישה פרשנית אחרת שביקשה לפרש מילה זו מלשון דממה ושתיקה נדחתה, שכן לא ייתכן שהצועדים ידמו ויחרישו כאשר מיד לאחר מכן מתואר קול עצום של שירה [אבן עזרא, רש"י].
המסע מסתיים עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג. ההמון הצועד הודה לה׳ בשירה על הדרך הבטוחה וההשגחה [רד"ק, אלשיך], כשהמילה חוֹגֵג מתפרשת הן כהבאת קרבנות החג והן כריקודי שמחה המוניים של אוכלים ושותים [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם].