תהלים, פרק מ״ב, פסוק ה׳

קרה לכם פעם שנזכרתם בחוויה מדהימה מהעבר, והרגשתם צביטה קטנה בלב מרוב רצון לחזור אליה? בדיוק כך מרגיש מי שנמצא רחוק מירושלים ונזכר בימים המפוארים של עליות הרגל. כשהוא אומר אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי, הוא מתכוון שהזיכרונות כל כך חזקים, עד שהנפש שלו מרגישה כאילו היא נמסה והופכת לדמעות של געגוע. הוא נזכר איך פעם היה הולך לירושלים בַּסָּךְ, כלומר בתוך המון רב וקהל עצום של אנשים שעשו את הדרך יחד. ההליכה הזו לא הייתה לחוצה, אלא אֶדַּדֵּם, הליכה איטית, בנחת ובכבוד, ממש כמו אמא שמובילה לאט ובזהירות את בנה הקטן. כולם צעדו יחד בביטחון, עד שהגיעו עַד בֵּית אֱלֹהִים. הרגע שבו נכנסו היה מלווה בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג, כל הקהל שר יחד, הודה לה׳ על כך ששמר עליהם בדרך, וחגג בשמחה גדולה.