קרה לכם פעם שהייתם ממש עצובים, ופשוט התחלתם לדבר אל עצמכם בלב כדי להתעודד? זה בדיוק מה שקורה כאן. המשורר נמצא רחוק מהבית, בגלות, והוא מרגיש צער רב. מתוך הכאב, הוא מחליט לנהל שיחה עם הנפש שלו כדי לתת לה תקווה. הוא שואל אותה מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, כלומר למה את כל כך כפופה, שפופה ועצובה? ולמה וַתֶּהֱמִי עָלָי, למה את כל כך סוערת בתוכי וגורמת לי לבכות ולדאוג? במקום לשקוע בייאוש, הוא מבקש מהנפש שלו הוֹחִלִי, חכי בסבלנות, תתפללי ותצפי לטוב. הוא מבטיח לה כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ, שעוד יגיע הזמן שבו הוא יודה לה' על כך שיוציא אותו מהגלות ויציל אותו. והוא בטוח שזו תהיה הצלה של יְשׁוּעוֹת פָּנָיו, כלומר ישועה שתגיע ישירות מה' בעצמו, שישמור עליו ויציל אותו מבלי להיעזר באף שליח.
תהלים, פרק מ״ב, פסוק ו׳
מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וַתֶּהֱמִ֢י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣לִי לֵ֭אלֹהִים כִּי־ע֥וֹד אוֹדֶ֗נּוּ יְשׁוּע֥וֹת פָּנָֽיו׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.