תהלים, פרק מ״ב, פסוק ו׳

מתוך כאב הריחוק והגלות, מנהל המשורר שיח פנימי עמוק ופונה לנחם את נפשו הסוערת. לאחר שנזכר בשמחות העבר, הוא מבקש לעודד את רוחו ולהפיח בה תקווה מחודשת.

הוא פונה אל נפשו ושואל מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, כלומר מדוע את כפופה, שחוחה ומדוכדכת [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וַתֶּהֱמִי עָלָי, מדוע את מסעירה אותי, מייללת וגורמת לי לנהום מתוך עצבות ודאגה על צרת הגלות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי].

הפרשנים מסבירים כי כאן המשורר מנחם את נפשו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. גישה מעניינת מציגה את הפנייה כדיאלוג שבו הנפש באה בשתי טענות כלפי האדם: היא גם שוקעת בייאוש בשל התרחקות האור הרוחני, וגם מתלוננת על האדם עצמו כאילו באשמתו נמנעת הגעתם לבית ה׳. על כך משיב לה האדם כי הדבר אינו תלוי בו, ולכן עליה להפנות את מבטה ותקוותה אל ה׳ [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי זהו קולו של הגוף החומרי הפונה אל הנפש, ומבקש ממנה שלא תתמרמר על כך שהיא כבולה אליו בעולם הזה, שכן מובטח לה שבעתיד יזכו הגוף והנפש כאחד להיראות את פני ה׳ [אלשיך].

כדי להתגבר על הייאוש, המשורר מצווה על נפשו הוֹחִלִי – המתיני, התפללי וצפי לגאולה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא מבטיח לה כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ, שעוד יגיע הזמן שבו יודה לה׳ על שיושיע אותו ויוציא אותו מן הגלות אל הגאולה [רד"ק, מצודת דוד].

את הביטוי יְשׁוּעוֹת פָּנָיו מפרשים בכמה רבדים. ברובד הפשטני, הכוונה היא לישועה שתבוא מאת ה׳ לבדו, מתוך השגחה פרטית ישירה וללא מתווכים [מאירי, אבן עזרא]. ברובד עמוק יותר, "פניו" מסמלים את השכינה ואת הארת הפנים האלוהית. הישועה המצופה היא חזרתה של השכינה מן הגלות, מתוך הבנה שישועתם של ישראל קשורה ושלובה בישועתו של ה׳ ובהתגלות פניו בעולם [אלשיך, מלבי"ם].