תהלים, פרק מ״ב, פסוק ו׳

מתוך כאב הגלות מנהל המשורר שיח פנימי ושואל את נפשו מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, מדוע את כפופה ומדוכדכת, וַתֶּהֱמִי עָלָי, ומדוע את מסעירה אותי ומייללת מתוך דאגה. בין אם זהו ניסיון לנחם את הנפש המיואשת, מענה לטענותיה על הריחוק הרוחני, או בקשה של הגוף מהנפש שלא תתמרמר על כבילותה בעולם הזה, הפתרון אחד הוא. המשורר מבקש ממנה הוֹחִלִי לֵאלֹהִים, המתיני וצפי לגאולה, ומבטיח כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ, שעוד יגיע הזמן להודות לה' על היציאה לחירות. ישועה זו תהיה בבחינת יְשׁוּעוֹת פָּנָיו, שכן היא תבוא בהשגחה ישירה מאת ה' לבדו ותביא עמה את חזרת השכינה והארת הפנים האלוהית.