ברגעי משבר וריחוק, פונה המשורר אל זיכרונות העבר כדי למצוא נחמה או כדי לבטא את עומק הכאב שבהווה. הנפש מתוארת כמי שתשתוחח, כלומר שרויה בדיכאון, מושפלת וכנועה לנוכח קשיי הגלות והייסורים [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. מתוך מצב זה של דכדוך, עולה הזיכרון הגיאוגרפי וההיסטורי של הקשר עם ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מבטא געגוע עז לימי העלייה לרגל לבית המקדש. המקומות המוזכרים בפסוק, מארץ ירדן, וחרמונים וכן הר מצער, מייצגים את קצות גבולות ארץ ישראל, באזורי הצפון ועבר הירדן המזרחי. המשורר נזכר בימים הטובים שבהם היו עולי הרגל מגיעים ממקומות מרוחקים אלו אל המקדש [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו מחשבה זה, מצער הוא פשוט שמו של הר קטן באותו אזור [מצודת ציון, אבן עזרא].
מנגד, גישה פרשנית אחרת רואה באזכור המקומות הללו רמז לניסים היסטוריים ולרחמי ה' על עמו. הזיכרון של ארץ ירדן מציף את נס בקיעת הירדן, ואזכור החרמונים מזכיר את הניצחונות על מלכים חזקים כסיחון ועוג שישבו בערי מבצר הרריות. ה' סייע לישראל לכבוש אותם והפך את עוצמתם לקטנה וחסרת חשיבות, בבחינת מצער [מאירי, מלבי"ם].
פרשנים אלו מדגישים כי הניסים התרחשו למרות חטאיהם של ישראל. ה' הכניס את העם דרך הירדן למרות החטא בשיטים, והנחיל להם את החרמון חרף מרידותיהם במדבר [רש"י, אלשיך]. לאור זאת, המילים מהר מצער מקבלות משמעות סמלית. יש המזהים הר זה עם הר סיני, שהוא צעיר וקטן משאר ההרים, ושם סלח ה' על חטא העגל [רש"י], ויש המזהים אותו עם הר קטן סמוך להר ההר, שבו חטאו ישראל ובכל זאת זכו להמשך הניצחונות [אלשיך].
מתוך חיבור הגישות, עולה תמונה של התמודדות נפשית מורכבת. המשורר מזכיר לעצמו כיצד ה' פעל כאב רחמן בעבר, סלח על חטאים וחולל פלאים, ומתוך זיכרון זה הוא שואב ביטחון ומתחנן לגאולה מידית ולסיום הגלות, גם אם כעת המציאות נראית חשוכה [אלשיך, מאירי].