כאבו של המשורר נוכח לעגם של אויביו אינו נותר במישור הנפשי בלבד, אלא נחווה כייסורים גופניים של ממש. העלבון הרוחני וחילול השם צורבים בו בעוצמה כה רבה, עד שהם נדמים לפגיעה אנושה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה בְּרֶצַח משמשת כאן כדימוי לכלי נשק קטלני, ובפרט לחרב שרוצחים בה או למכות ודקירות אכזריות [רד"ק, מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הפגיעה חודרת עמוק בְּעַצְמוֹתַי, המהוות את יסודותיו של גוף האדם [רד"ק].
כאשר צוֹרְרָי, שהם שונאי, מחרפים ומגדפים אותי בשאלה הלועגת אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ, הכאב הוא כה גדול עד שהוא מורגש כאילו הם הורגים אותי ודוקרים את עצמותי בחרב [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. הכעס והצער על העלבון עצורים וכלואים עמוק בתוך העצמות [רש"י].
יש המבחינים בהקשר זה בין קשיי הגלות הפיזיים לבין הצער הרוחני. בעוד שאת הלחץ החיצוני של האויב ניתן לשאת, הפגיעה בכבודו של ה' מרסקת את האדם עד דכא, כמעשה רצח החודר לעצמות. יתרה מכך, אף על פי שהאויבים חוזרים על גידופם כָּל הַיּוֹם, המשורר אינו מתרגל לכך ואינו נאטם. למרות ההרגל והשגרה שבדבריהם, הכאב אינו פוחת אלא נותר חד, עוצמתי וקטלני בכל פעם מחדש [אלשיך].