עם השלמת ההכרה האוניברסלית במלכות ה׳, שלטונו מתרחב ומקיף את העולם כולו. הפרשנים מסכימים כי מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם מבטא מעבר ממצב שבו ה׳ מלך על ישראל לבדם, למציאות שבה אומות העולם כולן מקבלות את מרותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הכרה זו תהפוך לנחלת הכלל, וכולם יכריזו על כך בפה מלא [רש"י].
לצד התפיסה כי מדובר בשלב עתידי, יש הרואים במילים אלו גם ביטוי לאירועי העבר. לאורך הדורות הראה ה׳ את מלכותו כאשר עשה משפט באומות [אבן עזרא]. בהקשר זה, השימוש בשם "אלהים" מצביע על מידת הדין. בתקופה שקדמה להופעת אברהם אבינו, כאשר ה׳ מלך על הגויים בלבד, שלטה בעולם מידת הדין שהביאה לענישה קשה, כמו בדור המבול ובדור הפלגה, ולכן שלטון זה אינו בהכרח לטובת הגויים [אלשיך].
ביחס להמשך, אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ, הגישה המרכזית רואה בכך סמל לשלמות הממשלה ולשלטון המוחלט, בדומה למלך היושב לבטח על כסאו כאשר הכל כפופים לו [רד"ק, מצודת דוד]. ישיבה זו מבטאת את המעבר מהתחלת המלוכה אל התמדתה וקביעותה [מלבי"ם].
באשר לזמן ולאופן שבו מתרחשת ישיבה זו, קיימות מספר נקודות מבט משלימות. גישה אחת קושרת זאת לימות המשיח, אז יהיה כסא ה׳ שלם וגדולתו תהיה ניכרת לעין כל [רש"י, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את המעבר אל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ כשינוי מהותי באופן ההשגחה האלוהית. לפי תפיסה זו, ה׳ עוזב את כסא ההנהגה הטבעית והשמימית שאפיין את העבר, ועובר להנהיג את העולם מתוך כסא הקודש, המסמל השגחה פלאית ועל טבעית [מלבי"ם].