חזון אוניברסלי מרשים נפרש כאן, שבו אומות העולם מתכנסות מתוך הכרה משותפת במלכות ה'. המילים נְדִיבֵי עַמִּים מתפרשות בשני אופנים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במלכים, בשרים ובאנשים הנכבדים שבאומות העולם, אשר מתאספים ומצטרפים אל עם ישראל, ואף עולים יחד לארץ ישראל [רד"ק, אבן עזרא, המאירי, שטיינזלץ, מצודת דוד]. פירוש נוסף למילה נְדִיבֵי הוא אנשים ותרנים בממונם [מצודת ציון]. לעומת זאת, יש המפרשים כי מדובר בגרים שהתנדבו להצטרף לעם ישראל [תורה תמימה, מלבי"ם], או אפילו באלו שהתנדבו למסור את נפשם ונהרגו על קדושת השם [רש"י].
קבוצה זו נקראת עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. הפרשנים מסכימים כי האזכור הייחודי של אברהם אבינו דווקא, נובע מכך שהוא היה הראשון שפרסם את שם ה' בעולם והראשון שקירב גרים. לכן, כאשר אומות העולם מתאחדות להכיר בה' וללמוד מדרכיו לעשות צדקה ומשפט, התהליך נחשב כהשלמת פועלו של אברהם, ועל כן הם נקראים על שמו [תורה תמימה, רש"י, רד"ק, אבן עזרא, אלשיך, המאירי, מלבי"ם].
המשך הפסוק, כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ, מציג שלוש תפיסות שונות לגבי מהותם של אותם מגינים. הגישה הראשונה גורסת כי אלו הם שרי האומות והמלכים, המשמשים כמגן לאנשים חלשים; הפסוק מדגיש כי שרים אלו כפופים לה', ובידו להוציא את ישראל משליטתם [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי]. הגישה השנייה רואה במגינים את הצדיקים והחסידים, שבזכות מעשיהם הם מגנים על העולם מפני מידת הדין [מלבי"ם, אלשיך]. הגישה השלישית מייחסת את ההגנה לה' בעצמו, שלו הכוח להגן ולשמור על כל הבוטחים בו [רש"י, שטיינזלץ].
מתוך התכנסות זו של העמים וההכרה בהשגחת ה', מתברר כי ה' הוא מְאֹד נַעֲלָה כלומר, מעולה, מרומם ומשובח [מצודת ציון]. לעיני הכל ניכרת מלכותו והוא עושה ככל שיחפוץ [מצודת דוד], כאשר בעקבות התאספות זו הוא עתיד להתרומם ולהנהיג את העולם בניסים חדשים ונפלאות חסרות תקדים [מלבי"ם].