המלכת ה' על העולם כולו מלווה בקולות שמחה והדר, המבטאים את התרוממותו מעל כל העמים ואת השגחתו על הבריאה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עָלָה מבטאת התעלות ורוממות. ה' מתעלה על הכל בעת שישראל שרים לו ומוקרבים קרבנות [רד"ק, מצודת דוד]. התעלות זו מסמלת את הרגע שבו כל העמים מתאחדים לעבוד את ה' שכם אחד, כך שהוא ושמו נעשים אחד [מאירי].
מעבר להתרוממות הכללית, יש המפרשים כי ההתעלות מתייחסת לשינוי באופן הנהגת העולם. המילה אֱלֹהִים מייצגת את הנהגת הטבע, בעוד השם יְהוָה מייצג את ההנהגה הנסית. בעת ההמלכה, שתי צורות ההשגחה הללו מתעלות למדרגה חדשה ופלאית יותר מבעבר [מלבי"ם]. גישה היסטורית יותר קושרת את ההתעלות לניצחון במלחמה, כאשר ה' מכניע את האומות בזמן שישראל מריעים [אבן עזרא], או רואה במילים אלו רמז לעתיד, אז יתגלה מחדש ארון הברית שנגנז ויעלה למקומו [אבן עזרא, חומת אנך].
הקולות הנשמעים, בִּתְרוּעָה וכן בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר, מתוארים כתקיעות חגיגיות המלאות בכבוד ובהדר [ביאור שטיינזלץ], וחלק מהפרשנים רואים בחציו השני של המשפט כפל לשון פיוטי המשלים את תחילתו ומדגיש כי ה' עולה בקול השופר [מצודת דוד].
עם זאת, פרשנים אחרים מוצאים הבדל מהותי בין חלקי המשפט, ומצביעים על מעבר ממידת הדין למידת הרחמים. השם אֱלֹהִים מסמל את מידת הדין, אשר מסתלקת ועולה מעל ישראל בזכות ההכנעה המבוטאת בקול התרועה השבור. לעומת זאת, השם יְהוָה מסמל את מידת הרחמים, שמתעוררת ומופיעה על ידי קול שופר – קול התקיעה הפשוט והרציף המהפך את הדין לרחמים [אלשיך, חומת אנך].