מלכות ה' ניכרת בעולם כולו, והיא באה לידי ביטוי ביחסים שבין עם ישראל לאומות העולם ובהכנעתן. המילה המרכזית והמיוחדת בפסוק היא יַדְבֵּר, והפרשנים מציגים מספר דרכים להבנת משמעותה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון הנהגה. ה' ינהג את אומות העולם כרועה המנהיג את עדרו [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. הנהגה זו ממחישה כי ה' הוא מלך על כל הארץ והכל נתון בידיו [אבן עזרא], ויש המפרשים כי הכוונה היא שה' ינהיג את העמים מקצה הארץ ויביאם אל ירושלים [רד"ק].
מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון הכנעה וכיבוש, דבר הרומז לכיבוש ארץ ישראל [ביאור שטיינזלץ], ומדגישים כי מדובר בהנהגה הנעשית בכוח ובהכרח [מלבי"ם]. פירוש ייחודי נוסף קושר את המילה למושג דֶּבֶר ומגפה. לפי גישה זו, ה' ייתן מגפה באומות העולם תחת נפשם של ישראל, כך שהם ישמשו ככופר ופדיון ודרכם תתקרר חמתו של ה' [רש"י].
לצד פירושים אלו של הנהגה, כפייה או מגפה, חז"ל דורשים את המילה יַדְבֵּר דווקא במשמעות של נחת ושלווה. בניגוד למילים אחרות מהשורש ד.ב.ר שעשויות לבטא דיבור קשה, הצורה הדקדוקית של מילה זו מצביעה על פעולה הנעשית בנחת [תורה תמימה].
בחלקו השני של הפסוק, בביטוי וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ, ישנה הבחנה בין סוגי האומות. בעוד שעַמִּים הם אומות רגילות שיהיו תחת ישראל, הלְאֻמִּים הם ממלכות של עובדי אלילים, ולכן הם יוכנעו לחלוטין ויהיו ממש תחת כפות הרגליים [אלשיך].