דוד המלך נושא תפילה לעשיית צדק אלוהי עם אויביו, ומבקש כי מזימותיהם עצמן יהוו את הגורם למפלתם, שכן פגיעתם אינה רק אישית אלא מהווה מרידה בה׳.
בבקשה הַאֲשִׁימֵם, נחלקו הפרשנים לגבי משמעות המילה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון אשמה ומשפט – בקשה מה׳ שידון אותם על אשמתם, ירע את מצבם ויוציא את דינם לאור כדי שכל בני האדם יכירו בעונשם [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, המאירי]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון שממה וחורבן [רד"ק, אבן עזרא]. פירוש נוסף גורס כי הכוונה היא להחטאה וכישלון, כלומר בקשה שה׳ יכשיל את תוכניותיהם כך שיחטיאו את מטרתם ולא יצליחו להוציא אל הפועל את מחשבותיהם [רד"ק, המאירי].
כתוצאה מכך, יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם. אויבים אלו, אשר יועצים רעות על ישראל [רש"י], לא רק שלא יצליחו במזימותיהם [ביאור שטיינזלץ], אלא שעצותיהם עצמן הן אלו שיפילו אותם [אבן עזרא]. מפלה זו תנבע מתוך עצותיהם החלקלקות, בדומה למפלתו של אחיתופל שמת בעקבות עצתו שלו, ובכך תוכר לכל רעתם [אלשיך]. כאשר יפלו הרשעים, ישמחו כל החוסים בה׳ [רש"י].
בהמשך מבקש דוד: בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ. הוא מתפלל שה׳ יסלק אותם ממקומם וידחה אותם מדחי אל דחי בהתאם לחטאיהם הרבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המבארים כי דוד מדגיש שגירושם ועונשם צריכים לבוא בגלל ריבוי פשעיהם הכלליים, ולא רק בגלל הפגיעה האישית בו, כדי שהעונש יהיה מוצדק לחלוטין וניכר לעין כול [אלשיך].
ההצדקה לעונשם החמור היא כִּי מָרוּ בָךְ, כלומר מרדו בה׳ [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מסבירים מדוע המרידה נחשבת כלפי ה׳ ולא כלפי דוד: מכיוון שה׳ הוא זה שציווה והמליך את דוד, הרי שכל המורד במלכות בית דוד נחשב כמי שמורד בה׳ עצמו [רד"ק, אלשיך, המאירי].