בזמנים של סכסוך ומאבק, האדם מתמודד לא רק עם איום חיצוני, אלא גם עם סכנה של בלבול מוסרי ורוחני. מצב של מריבה מקשה על הידיעה כיצד לפעול נכון, ודורש סיוע עליון כדי לשמור על יושר וטוב לב [ביאור שטיינזלץ].
הבקשה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ מבטאת תפילה לסיוע אלוהי בהליכה בדרך של צדקה, משפט ותורה, מתוך רצון שלא להיכשל בחטא או בשגיאה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. לצד הפירוש הכללי של בקשת הדרכה במצבי חוסר ידיעה רוחנית [מלבי"ם], יש המדגישים את החשש המוסרי הכבד המלווה יציאה לקרב. על פי תפיסה זו, התפילה היא שה' ינחה את האדם שלא יחטא בשפיכות דמים של חפים מפשע בתוך מחנה האויב, אפילו כאשר הוא פועל על פי הכלל של הגנה עצמית [אלשיך].
המילה שׁוֹרְרָי מתארת אויבים, והיא נגזרת משורש שמשמעותו ראייה, הבטה והסתכלות מרחוק [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. אלו אינם רק יריבים בשדה הקרב, אלא עוינים המביטים בעין רעה, סופרים את צעדיו של האדם וממתינים בקוצר רוח למעידתו. הם מצפים שיבגוד בה' ויחטא, כדי שיוכלו לשמוח במפלתו ולומר שידם על העליונה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת הקשר בין נוכחות האויבים לבין הבקשה להדרכה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם מבקש ללכת בדרך הישר כדי למנוע מאותם אויבים המצפים לכישלונו את השמחה לאיד. מנגד, ישנה גישה שלפיה האויבים הם עצמם הסיבה לכך שהאדם זקוק לעזרה אלוהית מלכתחילה. טרדות המלחמה והמאבק באויבים גוזלות את הפניות הנפשית לעבודת ה', והתפילה היא שה' יסייע לאדם לא להתייאש מהמצב ולא לשקוע רק בענייני החומר והשעה [מאירי].
בסיום הפסוק, המילה נכתבת כ-הושר אך נקראת כ-הַיְשַׁר [רד"ק, אבן עזרא, מנחת שי]. הבקשה הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ משלימה את תחילת הפסוק: לאחר שהאדם מבקש מה' שילמד אותו מהי הדרך הנכונה, הוא מבקש שה' גם יישר ויפנה אותה ממכשולים, טרדות ותאוות חומריות, עוד בטרם יתחיל לצעוד בה [מלבי"ם].