התפילה מורכבת משני רבדים עיקריים, המילים הנאמרות בקול והמחשבות הכמוסות שבלב. דוד המלך פונה אל ה' ומבקש מענה לשני חלקי התפילה הללו.
תחילה הוא מבקש אֲמָרַי הַאֲזִינָה, כלומר, הטה אוזן לשמוע ולקבל את המילים היוצאות מפי [מצודת ציון, שטיינזלץ]. לאחר מכן הוא אומר בִּינָה הֲגִיגִי. המילה בִּינָה מופיעה כאן בלשון ציווי, במשמעות של בקשה להבין ולהתבונן [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ], והמילה הֲגִיגִי מתארת את הגיון הלב, המחשבה והכוונה הפנימית [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי קיימת כאן הקבלה: הבקשה להאזנה מתייחסת לדיבור החיצוני, ואילו הבקשה להבנה מתייחסת לרובד הסמוי של הלב. תפילה שלמה וראויה דורשת התאמה מלאה בין הדיבור החיצוני לבין המחשבה הפנימית [מלבי"ם], ולכן הבקשה היא שה' ישמע לא רק את התפילה הנאמרת, אלא גם את זו שבלב [שטיינזלץ, מצודת דוד]. יש אף שפירשו כי מדובר בכפל עניין במילים שונות, כאמצעי ספרותי להדגשה [מאירי].
לצד הגישה הרואה בפסוק תפילה אחת שלמה, ישנם פרשנים המזהים כאן שני מצבים שונים של האדם העומד מול בוראו. מצב אחד הוא כאשר יש לאדם את הכוח והיכולת לנסח ולבטא את צרכיו במילים ברורות, ועל כך הוא מבקש אֲמָרַי הַאֲזִינָה. המצב השני מתרחש כאשר האדם שרוי בצער עמוק, הדאגה עצורה בלבו ואין בו כוח להתפלל בקול. ברגעים אלו של שתיקה, הוא מבקש מה' בִּינָה הֲגִיגִי, בקשה להבין את המחשבה והכאב שאינם יכולים לצאת אל הפועל [רש"י, מאירי].
זווית נוספת מתמקדת בתהליך ההכנה לתפילה. על פי תפיסה זו, המילה אֲמָרַי מתייחסת לשלב שבו האדם מסדר ומכין את דבריו בטרם יתפלל. דווקא בשלב ההכנה, הכוונה הפנימית גבוהה והאדם בוחר את מילותיו בקפידה. החשש הוא שבזמן התפילה עצמה המילים יהפכו לשגורות בפה והכוונה תאבד, ולכן מבקש המתפלל שה' יקבל את תפילתו על סמך הכוונה הטהורה שהייתה קיימת בשלב סידור הדברים [אלשיך].
לבסוף, השימוש בביטויים אנושיים כמו האזנה והבנה כלפי ה' אינו כפשוטו. ה' אינו זקוק לאוזניים כדי לשמוע ואין ספק שהוא יודע את כל מחשבות האדם. הפנייה בלשון בני אדם נועדה לבקש שה' ייעתר לתפילה באופן גלוי, כך שיתברר לכל שהוא אכן שמע וקיבל את הבקשה [אבן עזרא, מאירי].